אסרטיביות

היום קיבלה את פני הפתעה נעימה ושמה אסרטיביות.
אולי אפילו גם קצת הערכה עצמית.
כרגיל, מאחר וכל העולם מלא באנשים מגעילים, שוב לא העריכו אותי ולא נתנו לי את התודה שמגיעה לי ובנוסף, פתאום גיליתי שמתחת לאפי, מישהו מנסה לגנוב לי את העבודה המעניינת שסופסוף נפלה בחלקי ואיתה את התהילה.
אני יודעת שאני נשמעת פרנואידית, אבל מהיכרות איתו, זו האמת.
התגובה שלי התחילה כמו תגובה רגילה, קיטורים, התבכיינות וזעם עצור. אבל, היא נגמרה בצורה מפתיעה. א. הלכתי ודרשתי את ההערכה שמגיעה לי. אולי קצת העמדתי את הצד השני במצב לא נעים, אבל אני הרגשתי שסופסוף אני פותחת את הפה ועושה משהו בנידון במקום רק להתבכיין ו- ב. החלטתי גם לעשות מעשה בנוגע לעניין השני. אני אקח את אותו דבר מעניין בחזרה אלי בכח. כמובן, בנועם וחיוך, אבל אקח אותו אלי על אפו וחמתו של אותו דביל שהחליט שהוא יתעסק בזה.
נמאס לי, אני צריכה להתבלט פה והדרך לעשות את זה היא לעבוד עם אותו דבר מעניין ומוביל ולעזור להוביל אותו. להיות חלק מתהליך הפיתוח שלו. אז זאת ההזדמנות שלי ואני מתכוונת לנצל אותה.
אולי זאת לא אסרטיביות במובן הרגיל של המילה, אבל זאת אסרטיביות עבורי, כי אני עומדת על שלי, דורשת את שמגיע לי ולא עוצמת עיניים ומחכה שיעבור האיכס. ממש פועלת בנידון!
זאת הפתעה נעימה ומלבבת וגם, הרגשה של חוזק וכח, שסופסוף אני עומדת על שלי ולא רק מחכה שמישהו יבוא ויציל אותי.
אני מרגישה לוחמנית משהו :)

נקודת מבט שונה

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי וזה כנראה דבר טוב, כי זה אומר שלא הרגשתי נורא רע.
ודווקא עכשיו, כשבסדר לי ועוברים עלי ימים טובים יותר- אני מוצאת את עצמי מתקשה בכתיבה, חסומה ועצורה.
אולי כי אני מפחדת לתעד את הרגעים הטובים, כי אז הם יעלמו, אולי סתם כי אני אוהבת לקטר ולבכות את מר גורלי.
בכל מקרה- אני די בסדר כרגע.
מה שכמובן ישר גורם לי לשכח את כמה שהיה לי רע לפני ממש כמה דקות ולחשוב שזהו, הכל טוב, אני לא צריכה את הטיפול ברמב"ם, לא צריכה יותר פסיכולוגית ושום דבר כזה. שזאת כמובן, שטות גמורה, כי כמו שעכשיו טוב לי, עוד מעט יהיה לי רע שוב.
ולא יעזור כלום, אני עדיין לא אוהבת את הגוף שלי, אם כי אני יותר ויותר רואה נשים גדולות ממני שמאוד מרוצות מהגוף שלהן או לפחות נראות ככה, מסתובבות בביטחון עצמי גבוה ולכן גם נראות בהתאם.
אני חייבת לציין שכשאני ליד נשים כאלה- הבטחון שלי עולה בהתאמה ופתאום אני לא נראית לעצמי כזאת ענקית.
הרגעים שאני הכי שונאת הם אלו שבהם אני חיה באשליה שאני נראית בסדר, אבל אז רואה תמונה של עצמי וקולטת כמה שאני בעצם לא נראית בסדר וכמה שאני שמנה. אלו רגעים שאני מרגישה כאילו שחטפתי סטירה בהם, כי לא ציפיתי לזה. סופסוף הרגשתי טוב עם עצמי לרגע ואז באה המציאות וטפחה על פני. ועוד וואחד טפיחה.
אני באמת רוצה ללמוד לחיות בשלום עם עצמי ותוהה אם זה אפשרי...