נקודת מבט שונה

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי וזה כנראה דבר טוב, כי זה אומר שלא הרגשתי נורא רע.
ודווקא עכשיו, כשבסדר לי ועוברים עלי ימים טובים יותר- אני מוצאת את עצמי מתקשה בכתיבה, חסומה ועצורה.
אולי כי אני מפחדת לתעד את הרגעים הטובים, כי אז הם יעלמו, אולי סתם כי אני אוהבת לקטר ולבכות את מר גורלי.
בכל מקרה- אני די בסדר כרגע.
מה שכמובן ישר גורם לי לשכח את כמה שהיה לי רע לפני ממש כמה דקות ולחשוב שזהו, הכל טוב, אני לא צריכה את הטיפול ברמב"ם, לא צריכה יותר פסיכולוגית ושום דבר כזה. שזאת כמובן, שטות גמורה, כי כמו שעכשיו טוב לי, עוד מעט יהיה לי רע שוב.
ולא יעזור כלום, אני עדיין לא אוהבת את הגוף שלי, אם כי אני יותר ויותר רואה נשים גדולות ממני שמאוד מרוצות מהגוף שלהן או לפחות נראות ככה, מסתובבות בביטחון עצמי גבוה ולכן גם נראות בהתאם.
אני חייבת לציין שכשאני ליד נשים כאלה- הבטחון שלי עולה בהתאמה ופתאום אני לא נראית לעצמי כזאת ענקית.
הרגעים שאני הכי שונאת הם אלו שבהם אני חיה באשליה שאני נראית בסדר, אבל אז רואה תמונה של עצמי וקולטת כמה שאני בעצם לא נראית בסדר וכמה שאני שמנה. אלו רגעים שאני מרגישה כאילו שחטפתי סטירה בהם, כי לא ציפיתי לזה. סופסוף הרגשתי טוב עם עצמי לרגע ואז באה המציאות וטפחה על פני. ועוד וואחד טפיחה.
אני באמת רוצה ללמוד לחיות בשלום עם עצמי ותוהה אם זה אפשרי...