לא הכל רע :)

טוב, אז אחרי הפעם האחרונה שבה גיליתי שאני לא בהריון ממש נשברתי. נתתי לעצמי ליפול לתהומות הנשייה של רחמים עצמיים והמשכתי ליפול עוד ועוד.
כחלק ממנגנון ההתמודדות הקלוקל שלי - אכלתי את עצמי לדעת, כי עם השנאה העצמית שנובעת מאכילה חסרת גבולות  - אני כבר מכירה ויודעת להתמודד, אז זה מה שעשיתי במקום להיות עצובה על עוד חודש נטול הריון, אכלתי ואכלתי ואכלתי. והרגשתי רע. ואכלתי עוד קצת. והרגשתי רע עוד הרבה.
ואז החלטתי שדי.
הרגשתי שאני בסחרור חסר מעצורים ובעיקר הרגשתי שאני לא בשליטה על החיים שלי והדרך הכי טובה עבורי לשלוט על החיים שלי היא דרך אוכל.
אז הפסקתי בבת אחת.
חזרתי לשמור ולהיות בשליטה ולהיזהר עם מה שאני מכניסה לפה שלי.
וכמו קסם - הרגשתי שחזרה לי השליטה בחיים. הרגשתי טוב פי כמה והרגשתי עצמי שוב.
כשהגיעה ה happy hour בעבודה ביום חמישי הרשתי לעצמי קצת עוגות ועוגיות ולצערי היה לי קשה לשלוט בזה ואכלתי עד כדי בחילה שוב.
מנגנון האיזון שלי כלכך שברירי ועדין,  שברגע שאני מתירה את הרסן - all hell breaks loose.
אכלתי לא מעט על הסופ"ש, אבל עדיין הצלחתי לרדת 1.2 קילו השבוע ולא לחרוג מכמות הנקודות השבועיות שלי (האפליקציה של שומרי משקל).
אז השבוע היה די טוב, למרות הנפילה שהייתה לי בסופ"ש. אני מרוצה :)

חיבוק

אני מסתובבת כבר כמה שעות בתחושה קשה. לא קרה שום דבר, באמת. עובר עלי עם סבבה בעבודה, מרגישה שמנה כרגיל, כלומר, לא משהו חריג מדי, הכל בסדר. ממש.
אבל יש לי גוש בגרון ואני מרגישה שאני רוצה לבכות בכל פעם שאני נשארת לבד עם עצמי. אם מישהו מדבר איתי - אני מחוייכת ועולצת. ברגע שמשאירים אותי עם עצמי - עולות תחושות קשות לא ברורות ואני פשוט רוצה להתכרבל בתנוחת עובר ולבכות ולבכות. בעיקר אני רוצה שמישהו יבוא ויחבק אותי. העצוב הוא שאני לא מכירה אדם אחד בחיי שהחיבוק שלו הוא החיבוק שאני צריכה. זה כמו גירוד שאי אפשר לגרד, זה צורך בסיסי וכמיהה למגע שבעצם לא קיים בחיי.
עצוב לי שיש לי אנשים בחיים שמוכנים ורוצים לחבק אותי ולא החיבוק שלהם הוא זה שאני צריכה.
עצוב לי שאני צריכה חיבוק ואין לי מישהו בחיי שהחיבוק שלו הוא זה שאני צריכה.
עצוב לי שזה גורם לי להרגיש לבד.
עצוב לי שעצוב לי בלי שאדע מה הסיבה לעצב הזה.

אני ממש צריכה שהשבוע הזה ייגמר.

קטנה אחת

גידי גוב - קטנה אחת 

ילדה שלי, תינוקת קטנה,
כבר שנה אני מחכה לך. כבר שנה אני חולמת עליך, חולמת אותך, מרגישה אותך, מריחה אותך ומדמיינת אותך.
כבר שנה אני רואה אל מול עיני את האף המתוק, כפות הידיים הקטנות, העיניים התמימות שמסתכלות עלי כאילו אני כל עולמך.
כבר שנה שאני מרגישה שאני אמא שלך, מוכנה להקריב את חיי בשבילך ולהגן עליך מפני כל העולם, אבל את עדיין לא פה.
כבר שנה שאני נשברת כל חודש, כואבת ודואבת, עייפה מבפנים ומבחוץ, כי הציפייה לך מתישה.
תינוקות מגיחים לעולם מסביבי כל הזמן ועם כל אחד - הלב נצבט. אני כל כך מחכה לאהוב אותך עד כלות, אבל בסופו של יום, נשארת רק עם החלום הכל כך ממשי שהוא את.
בהתחלה - הייתי מתוסכלת. אחרי זה, הבנתי. הבנתי שהייתי צריכה לעבור תהליך כלשהו כדי שתוכלי להגיע אלי ועברתי אותו בשמחה. אולי לא בשמחה, אבל מתוך הבנה ותחושה שזה נכון.
הגעתי לנקודה שבה אני מרגישה שאני שלמה, בשלה ומוכנה להיות אמא שלך, האמא הכי טובה שאוכל להיות.
אבל את עדיין לא פה.
אני נכנסת לחנויות לדברי תינוקות כדי לקנות מתנות לחברות וליבי נחמץ. אני מחכה לרגע בו אקנה לך את כל הדברים המופלאים האלה, לרגע בו אראה אותך מחייכת וצוחקת, לרגע בו אנשום אותך ואריח את הווייתך המתוקה וארגיש אושר אוחז בכל גופי ונפשי.
אני תולה בך המון תקוות, אני יודעת. מצפה שתרפאי הרבה ממכאוביי.
זה אולי לא פייר להפיל כלכך הרבה על כתפיים קטנות כאלה, אבל אני יודעת שכמו שתעשי אותי מאושרת, כך אעבוד יומם וליל להפוך אותך מתינוקת מאושרת, לילדה מאושרת ולאישה מאושרת, נאהבת ואוהבת. אני רוצה לתת לך את כל מה שלי אין, את הבטחון העצמי, האושר הפנימי, הידע הזה שאת שווה, בלי תלות במה אנשים אחרים אומרים או חושבים.
אני מאמינה שחלק מהמקומות האלו יפתרו אצלי כשאת תגיעי לעולם. כי מבט אחד שלך ישכיח ממני את כל צרות היום וחיוך אחד שלך יעיף אותי גבוה לעננים.
ילדתי האהובה, אני לא מתכוונת להאשים אותך על שאת מחכה, העולם הזה הוא לא מקום טוב להגיע אליו, אבל תדעי לך, שעד שתצטרכי לחוות אותו - אמא ואבא פה כדי לבנות לך את הבית הכי תומך ואוהב שהם יכולים  ושאנחנו מחכים לך עם זרועות פתוחות ולבבות פתוחים.
וכשתצטרכי לחוות אותו - נהיה פה לעזור לך.

אהובתי הקטנטונת, לא תהיה מאושרת ממני כשתבחרי להגיע אלינו. קחי את הזמן שלך וכשתרגישי שאת מוכנה לפגוש אותנו - תבואי. הבטן שלי מחכה לך :)

בלאגן

מישהו שאני מכירה מעלה פוסטים בזמן האחרון, פוסטים שתופסים אותי לא מוכנה.
הם זורקים אותי לעבר שלי, מטלטלים אותי ועוברים הלאה ואני נשארת לבד, מוצפת בזיכרונות וכאב, נזכרת במי שהייתי וכואבת לראות כמה כלום לא השתנה.
כל פעם מחדש אני מגלה כמה אני עדיין אותה ילדה שמנה ובודדה שכמהה לאהבה ומסרבת לראות שיש לה אותה, מתעקשת להרגיש ולהיות לבד גם כשהיא מוקפת אנשים.
בתור ילדה - לא סבלו אותי. היום - אני לא סובלת את עצמי ואני עושה לעצמי את מה שעשו לי אז.
התוצאה היא כמובן אותה תוצאה, רק שהיום זה טראגי יותר, כי היום זה לא אמיתי.
אני מוקפת באהבה. באמת, מכל הצדדים. אבל אני לא מסוגלת לראות אותה או לקבל אותה או אולי פשוט - להכיר בה.
אני מוקפת באהבה ומרגישה לבד כלכך. מרגישה שוב כמו אותה ילדה דחויה.
אני כלכך צריכה חיבוק ולא מסוגלת לסבול אותו כשהוא מגיע. אולי, כי החיבוק שאני באמת צריכה זה החיבוק שלי את עצמי, הקבלה שלי את עצמי, כי מי שהכי שונא אותי - זה אני.