מישהו שאני מכירה מעלה פוסטים בזמן האחרון, פוסטים שתופסים אותי לא מוכנה.
הם זורקים אותי לעבר שלי, מטלטלים אותי ועוברים הלאה ואני נשארת לבד, מוצפת בזיכרונות וכאב, נזכרת במי שהייתי וכואבת לראות כמה כלום לא השתנה.
כל פעם מחדש אני מגלה כמה אני עדיין אותה ילדה שמנה ובודדה שכמהה לאהבה ומסרבת לראות שיש לה אותה, מתעקשת להרגיש ולהיות לבד גם כשהיא מוקפת אנשים.
בתור ילדה - לא סבלו אותי. היום - אני לא סובלת את עצמי ואני עושה לעצמי את מה שעשו לי אז.
התוצאה היא כמובן אותה תוצאה, רק שהיום זה טראגי יותר, כי היום זה לא אמיתי.
אני מוקפת באהבה. באמת, מכל הצדדים. אבל אני לא מסוגלת לראות אותה או לקבל אותה או אולי פשוט - להכיר בה.
אני מוקפת באהבה ומרגישה לבד כלכך. מרגישה שוב כמו אותה ילדה דחויה.
אני כלכך צריכה חיבוק ולא מסוגלת לסבול אותו כשהוא מגיע. אולי, כי החיבוק שאני באמת צריכה זה החיבוק שלי את עצמי, הקבלה שלי את עצמי, כי מי שהכי שונא אותי - זה אני.
הם זורקים אותי לעבר שלי, מטלטלים אותי ועוברים הלאה ואני נשארת לבד, מוצפת בזיכרונות וכאב, נזכרת במי שהייתי וכואבת לראות כמה כלום לא השתנה.
כל פעם מחדש אני מגלה כמה אני עדיין אותה ילדה שמנה ובודדה שכמהה לאהבה ומסרבת לראות שיש לה אותה, מתעקשת להרגיש ולהיות לבד גם כשהיא מוקפת אנשים.
בתור ילדה - לא סבלו אותי. היום - אני לא סובלת את עצמי ואני עושה לעצמי את מה שעשו לי אז.
התוצאה היא כמובן אותה תוצאה, רק שהיום זה טראגי יותר, כי היום זה לא אמיתי.
אני מוקפת באהבה. באמת, מכל הצדדים. אבל אני לא מסוגלת לראות אותה או לקבל אותה או אולי פשוט - להכיר בה.
אני מוקפת באהבה ומרגישה לבד כלכך. מרגישה שוב כמו אותה ילדה דחויה.
אני כלכך צריכה חיבוק ולא מסוגלת לסבול אותו כשהוא מגיע. אולי, כי החיבוק שאני באמת צריכה זה החיבוק שלי את עצמי, הקבלה שלי את עצמי, כי מי שהכי שונא אותי - זה אני.
אני מכירה היטב את הרגשות האלה. החדשות הטובות הן שהם עוברים אם עובדים על זה, אני מדברת מנסיון.
השבמחקאני שמחה שחזרת לכתוב.
אני עובדת על זה שנים. רק כשקראתי את מה שכתבתי לפני כלכך הרבה זמן, קלטתי כמה שנים אני עובדת על זה.
השבמחקתודה.