תקופה טובה

אני מחפשת שם לרשומה הזאת ולא מוצאת. לא מצליחה לתמצת את התקופה האחרונה לכמה מילים בודדות.

אתחיל לכתוב ונראה איזה שם בסוף יעלה בגורל :)

טוב, אז אוכל אצלי זאת אובססיה. אני אוכלת הרבה, חושבת עליו הרבה, מתעסקת בו הרבה, קונה אותו הרבה. כשאני בדיאטה זה אפילו עוד יותר נורא, כי המחשבה הופכת להיות אפילו יותר אובססיבית. מה מותר לי ומה אסור לי, מה בא לי ואני לא יכולה, מה הייתי אוכלת אם הייתי רזה. כל הזמן- אוכל. זה נורא.

אני ממש רואה איך שבזמן דיאטה המחשבה נסובה אך ורק סביב אוכל. זאת אחת הסיבות שאני לא מוכנה להיכנס לדיאטה. האובססיביות הזאת עושה לי כל כך רע, אני מרגישה פסיכית וטרודה בשטויות האלה כל הזמן.

רצה הגורל ובן זוגי מתמודד גם הוא עם אי אילו נושאים הקשורים לאוכל.

למרות שהוא לא שמן בכלל בעיני, מבחינה רפואית הוא נאלץ לרדת קצת במשקל.

כשרופא מעז אפילו לרמוז לי דבר כזה אני מתחילה להשתולל. כולם מסביבי יודעים שאסור להם לדבר איתי על דיאטות או להעיר לי על המשקל. בשניה שמישהו עושה את זה- all hell breaks loose, פשוט ככה.

מאחר והוא היה צריך לרזות ואני רציתי לעזור לו, אבל דיאטה היא מילה שאסור אפילו ללחוש אצלנו בבית- חשבתי שאולי ננסה משהו אחר. ננסה להוריד דברים בצורה די מינורית, אבל להוריד. לא להרגיש שחסר או שמונעים מאיתנו. פשוט להכניס קצת סדר בחיים. ארוחות ערב מסודרות שכוללות סלט. לחשוב קצת יותר על מה וכמה שאני מכניסה לפה. בלי אובססיה, בלי קיצוניות.

הימים הראשונים כמובן היו מאוד קיצוניים ותחושות האשם על כל ביס מיותר היו נוראיות.

לאט לאט, עם הרבה מחשבה מודעת ומאמץ- הצלחתי להפחית את התחושות האלו. הגדרתי לעצמי מההתחלה שהתהליך הזה הוא לא דיאטה. הוא פשוט אורח חיים בריא יותר.

גיליתי שארוחות הערב המסודרות האלה מהוות איזשהו עוגן עבורי. אני יודעת שלא משנה מה, בערב אני חוזרת הביתה לסלט שלי שאותו אוכל עם אהובי תוך כדי צפייה במשהו טוב בטלוויזיה. זה נותן לי שקט.

אני, שבעבר שנאתי לעשות סלטים וזה היה ממש עונש עבורי- חוזרת הביתה בציפייה לחתוך ירקות!

יותר מזה, אני חוזרת לפעמים מורעבת ברמות נוראיות וכל מה שעובר לי בראש זה הסלט שאני הולכת לאכול עוד מעט.

אני כן מכניסה לשם שמן זית, אבוקדו ועוד דברים לא רזים שאני אוהבת ולא מעניין אותי הקלוריות. אני מסרבת להרגיש מסכנה וכדי שזה יקרה- אני צריכה להרגיש שאני באמת נהנית מכל מה שיש למקרר שלי להציע לי.

במקביל, קיצצנו קצת את כמות האכילה בחוץ וההזמנות הביתה. מעבר למעמסה הכלכלית המאוד כבדה שכל האוכל הזה יצר- בסופו של דבר, אוכל שמזמינים הוא שמן והוא גם לרוב- פיצה.

הגדרנו לעצמנו שפיצה מותר פעם בחודש. ולא כמו בעבר, קרי, פיצה + לחם שום + מקלות בצק כלשהו וכו'.

פתאום גילינו שאחרי פיצה משפחתית שנינו כבר מפוצצים עד אפס מקום, כשבעבר היינו אוכלים את כל המסביב ועוד היה נשאר לנו מקום.

אני מסרבת לעלות על המשקל, כי זה אחד הדברים שתורמים לאובססיביות אצלי, אבל מקבלת תגובות מהסביבה שאומרות שרזיתי.

זאת אומנם לא המטרה שלי, אבל זאת תופעת לוואי מאוד מבורכת :)

אז אתמול יצא שישנתי לבד בבית. הייתי עייפה, מתוסכלת וגם הרגשתי שקניתי הרבה דברים. הרגשתי בלאגן בראש. החלטתי להזמין פיצה, למרות שאכלנו אחת ביום שבת האחרון. התלבטתי רבות, אבל החלטתי שאם אני כבר לבד- אז אני יכולה להתפרע.

הפיצה היתה מעולה, אבל הרגשתי רע אחריה וישבתי לנתח את העניינים.

המסקנה שלי היא שהקניות והאוכל שפחות הקפדתי עליו בימים האחרונים עשו לי רע. לא רע כמו בעבר, אני לא אבודה ובמרה שחורה, אבל הלכתי לישון עם הרגשה די מחורבנת.

אחזור לסלטים שלי שעושים לי כל כך טוב ואני יודעת שאני לא נשאבת הפעם לבור עמוק, אלא שנתקלתי במהמורה בדרך ואני יכולה להתגבר עליה.

הפיצה מאתמול היתה שאריות של חיים שלמים של פיצות, אבל הפעם אני מגיבה אליה אחרת ולא נותנת לה להוריד אותי למטה, אלא מתמודדת איתה וממשיכה הלאה.

אני גאה בעצמי על זה, שמחה על שאני לא כזאת קיצונית כמו שאני תמיד. שאני רואה נקודה שחורה ועוברת הלאה, לא הופכת אותה לעיגול שחור ענק שנשאר איתי תקופה ארוכה. אני חושבת שאני עוברת תקופה טובה למרות המעידה של אתמול ואני שמחה שמצאתי את מה שמאזן אותי, במיוחד כשהוא כזה פשוט.

היום בן זוגי כבר יחזור הביתה ונשב לאכול סלט ביחד :)

אני חושבת שמצאתי את שם הרשומה שלי. תקופה טובה :)