אולי זה לא מדוייק, אולי זכיתי להם, אבל לא הרגשתי ככה. הנה, ככה לא נעשה עוול לאף אחד מלבדי.
בכל (עוד מעט) 28 שנותי היו לי שתי מערכות יחסים רציניות. אחת בגיל 22 שנמשכה שנתיים וחצי וזו הנוכחית שהתחילה לפני שנתיים.
בין לבין וגם לפני הראשונה- חיפשתי והרבה.
אתחיל מההתחלה.
נורא רציתי שיאהבו אותי, נורא רציתי לאהוב.
אבל מה, הרגשתי שמנה וכשאני מרגישה שמנה, אני משדרת שאני שמנה, שאני מתביישת בגוף שלי ובאיך שאני נראית ולמה שמישהו יסתכל על מישהי כזאת?
מסתבר בדיעבד שלא הייתי כזאת שמנה, אבל בהחלט הרגשתי ככה.
לכן, כשמישהו כבר הסתכל עלי (ולא היו יותר מדי כאלה)- מה שעבר לי בראש היה: הוא בטח נגעל ממני, הוא בטח חושב שאני דוחה, הוא בטח שואל את עצמו איך אני מרשה לעצמי להסתובב עם כל השומן הזה, עם כל הבטן הזאת ועוד שלל מחשבות נפלאות ובונות.
קצת לפני שהכרתי את אותו אקס עברתי איזשהו שינוי שכלל בעיקר, ובכן, דיאטה. הדיאטה גרמה לי לראות את החיים קצת אחרת, התחילה תהליך בריא ונחמד שבמהלכו אפילו העזתי לחבב את עצמי.
כמובן שעם השינוי החיובי בתפיסה העצמית נעשה גם שינוי חיובי בתפיסת הסביבה אותי ופתאום היה לי דייט כמעט כל יום, אני בחרתי וסיננתי ולא התפשרתי בקלות.
כשהפציע בחיי אותו בחור שלימים הפך לאקס- הייתי בפסגת החיבה העצמית (הגדרה עצובה משהו, אבל אני פשוט לא חשובת שהיתה שם אהבה עצמית, רק חיבה).
אהבתי והייתי נאהבת, אבל כבר לא הרגשתי טוב עם עצמי, לא אהבתי את מה שראיתי במראה וגם לא את הפנימיות. הייתי נשברת לפרקים ושואלת אותו למה לעזאזל הוא איתי, הרי מגיע לו הרבה יותר טוב. עד כדי כך המצב היה גרוע, עד כדי כך לא סבלתי את עצמי.
אני לא בטוחה מה גרם לו שלא להגיד באותה שניה "WTF?!", לארוז את עצמו וללכת הרחק מעבר להישג ידיי המופרעות, אבל הוא נשאר ונשאר.
אני זוכרת שהלכתי לטיפול באותו זמן ובאחת הפגישות שבסופן הרגשתי יותר טוב אמרתי למטפלת שלי שסופסוף אני מרגישה שאני מתחילה להיות ראויה לו, שסופסוף אני מתחילה להיות מספיק טובה.
לחשוב שזה משפט שעודד אותי, כשלמעשה הוא כל כך עצוב.
כמו שכתבתי, היינו ביחד שנתיים וחצי כשבמהלכן האהבה העצמית המועטה שעוד היתה לי הלכה ופחתה. נכנסתי למקומות חשוכים עם עצמי שגרמו לי קודם לזלזל בדבר שאני כל כך שונאת- הגוף שלי.
בסוף דרכינו נפרדו, אך אני לא סיימתי להתעלל בעצמי. דווקא הפרידה היתה הדבר החיובי היחיד שפרגנתי לעצמי באותם ימים.
כשהייתי לבד- בעצם הכל היה מותר ולא היו מגבלות וכמו שגידי גוב שר בשיר המקסים- נובמבר:
התמכרה לכל זר,
שמכר לה את האושר..
עד מחר.
נסיכים של נובמבר.
בנובמבר קר,
הבטחות של נובמבר.
הבעיה היתה שאצלי זה נמשך מעבר לנובמבר...
לא הייתי במקום שבו היתה לי מסוגלות מינימלית להתמודד עם עצמי, עם הלבד, עם הביחד או עם כלום למען האמת.
הטבעתי את הכאב ואת המחשבות במקומות מאוד אפלים בשבילי שעד היום קשה לי להיזכר בהם.
נעשיתי קהת חושים לחלוטין, כמהה למגע, מבלבלת אותו באהבה ונשברת בכל פעם מחדש כשזה לא הוביל לקשר.
היום מאוד קל לי לראות שהסיבה שלא היה לי קשר היא בגלל שלא התמודדתי עם כלום. מה כבר היה לי להביא לקשר? בלבול ובלאגן שאפילו אני לא הצלחתי להבין וגם לא רציתי.
יצאתי באותה תקופה עם המון גברים, באמת. והיו שרצו ואני לא רציתי, היו גם כאלו שלא רצו ואני כן. היו כאלה שהעליבו, שלא אהבו את המראה שלי וטרחו לציין את זה. ואני, שמאוד התאמצתי לא להרגיש כלום- הרגשתי בכל זאת ונפגעתי מאוד.
אגב, המשקל שלי אז היה סביב ה- 80-85 קילו. הייתי מלאה, אבל עוד יכולתי לקנות בקסטרו ושאר חנויות "רגילות".
אבל כשמכירים אנשים באינטרנט, אין להם בושה, חמלה או סתם דרך ארץ בסיסית ואם אני נראית להם שמנה- הם יטרחו לציין את זה בשמחה.
גם אז חשבתי שלא מגיע לי, כל מי שהיה מוכן לירוק לכיווני- מייד הייתי כל כולי שלו, כי הרי הרגשתי שאני צריכה להגיד תודה על כל פיסת תשומת לב שנזרקת לכיווני.
אני מניחה שבעזרת טיפול אינטנסיבי וכנראה אי אילו יכולות עצמיות שלי, התחלתי לצאת מהתקופה הזאת של ההרס העצמי. אבל אני, כמו שרק אני מסוגלת חייבת להרוס משהו על כל דבר שמסתדר והמשכתי לאכול את עצמי לדעת.
השמנתי ותפחתי, תפחתי והשמנתי.
עוד מאז אני מנסה לעבוד על עצמי שאפשר לאהוב את עצמי גם עם עודף משקל ואני חוזרת ומשננת באוזני את העובדה שכששקלתי 70 קילו- לא סבלתי את עצמי יותר, אז למה בכלל לטרוח?
אגב, את אותם 70 קילו, שזה המשקל הכי נמוך שהייתי בו כבנאדם מבוגר, חוויתי כשהייתי באותה זוגיות קודמת. הייתי רזה, יפה (אלוהים, כמה שקשה לי להחמיא לעצמי), די מוצלחת, אוהבת ונאהבת ועדיין- שנאתי את עצמי. הרגשתי שמנה ומגעילה.
בכל מקרה, השמנתי, אבל הדחקתי פחות את הכאב. אולי מה שגרם לכאב לצאת מהמחבוא היה המוות של סבי האהוב וחודש וחצי אחריו, גם סבתי מהצד השני. הייתי המומה וכואבת, אבל סופסוף בכיתי. בכיתי ובכיתי והכל יצא. כל הזבל שאגרתי בתוכי, כל הכאב, סופסוף היה מותר לבכות, היתה לי סיבה אמיתית או שפשוט היה כאב כל כך גדול וחד שפשוט אי אפשר היה לברוח ממנו יותר.
בערך שלושה חודשים אחרי אותה שבירה פגשתי את מי שהיום הוא בן זוגי המדהים. אני זוכרת שלפני הדייט הראשון הרגשתי כל כך שמנה.
אבל רצה הגורל ואותו בחור מקסים חושב על עצמו את אותם דברים. הוא היה מאוד חסר בטחון ולימים, כשדיברנו על זה, הוא אמר לי שלפני הדייט הראשון, כשעליתי במדרגות לעברו והסתכלתי לרצפה- הוא היה בטוח שאני חושבת לעצמי באותו רגע שהוא שמן, מכוער ומגעיל. כמובן שהאמת היא שראיתי אותו והייתי כל כך נבוכה, במיוחד אל מול יופיו המהמם וכמה חתיך שהוא היה בעיני, שפשוט לא הייתי מסוגלת להסתכל לו בעיניים, במיוחד מאחר והרגשתי כל כך שמנה.
הוא בעצם היה הראשון בשרשרת זרים שלא הייתי מוכנה להתמכר אליו. זה לא שלא רציתי, אבל הכרחתי את עצמי שלא לברוח למקום המוכר הזה שמוביל אותי לחושך מאוד גדול ומשאיר אותי לבד.
אני לא יודעת אם בגלל זה או בגלל דברים אחרים, אבל הנה אנחנו, שנתיים אחרי, ביחד ומאושרים.
הוא באמת אוהב אותי כמו שאני, בלי משחקים והעמדות פנים. מקבל אותי עם כל החסרונות (ויש לא מעט מהם...) והשומנים (מאז כידוע, עליתי ועליתי והיום אני סביב ה- 100+, אםילו לא מעיזה לבדוק מה המספר המדוייק).
אגב, זה הדדי. בעיני הוא יפה כמו מלאך וחתיך על ולא משנה כמה הוא ישקול.
אז שוב אני במקום שנחשב למוצלח. יש לי עבודה טובה, תואר מכובד, בן זוג שלא חלמתי אפילו שאוכל להיות כל כך מאושרת איתו ועדיין- אני לא אוהבת את עצמי.
אני באותו מקום שכשמסתכלים עלי אני בטוחה שנגעלים ממני. שכל מבט של מישהו גורם לי להצטמק בתוכי ולרצות להעלם. שעדיין צריך חיזוקים חיצוניים כי אני לא מספיק אוהבת את עצמי ומתאכזבת כשהם לא מגיעים.
אני חושבת שהשיא היה בימים האחרונים.
כאישה, מטבע הדברים יוצא לי לחשוב מחשבות... המממ... מלוכלכות. המחשבות האלה נהדרות וסליזיות כמו שהן צריכות להיות, אבל אז אני נכנסת לתמונה ואני מדמיינת את הגוף שלי והכל נעצר ונעצב בתוכי, כי זה הורס הכל. ואם אני לא מסוגלת לדמיין את הגוף שלי בלי להיגעל עד עמקי נשמתי, למה שמישהו אחר יוכל?
זה לא פוסט אופטימי, אלו מחשבות שהייתי צריכה להוציא מתוכי. זה עצוב לי. יש לי הכל ואין לי כלום. יותר נכון, יש לי הכל ואני עדיין לא מאושרת. אז מה עוד צריך? אני בספק אם דיאטה תעזור ואני עוד יותר בספק אם אני מסוגלת לזה בכלל.
אין לי מסקנות או תובנות. אני מאושרת שאני בזוגיות, גם כי טוב לי בה כל כך וגם כי אני יודעת שאהיה אבודה ואומללה מחוץ לה כי היום, אם זה אפשרי, אני שונאת את הגוף שלי יותר מתמיד. ולצאת שוב לעולם כשאני במצב כזה פשוט לא יכול להיגמר בטוב.
הרבה ממה שכתבת מוכר לי מאד. קשה לי לכתוב על זה במקום ציבורי, אז אאחץ להסתפק בכך שאת ממש לא לבד (צרת רבים נחמת שמנים?) ושאני עובדת מאד קשה עם מטפלת נפלאה כדי להתמודד עם זה ואני בתהליך. זה קשה ויש נפילות אבל אני בתהליך.
השבמחק