אני מסתובבת כבר כמה שעות בתחושה קשה. לא קרה שום דבר, באמת. עובר עלי עם סבבה בעבודה, מרגישה שמנה כרגיל, כלומר, לא משהו חריג מדי, הכל בסדר. ממש.
אבל יש לי גוש בגרון ואני מרגישה שאני רוצה לבכות בכל פעם שאני נשארת לבד עם עצמי. אם מישהו מדבר איתי - אני מחוייכת ועולצת. ברגע שמשאירים אותי עם עצמי - עולות תחושות קשות לא ברורות ואני פשוט רוצה להתכרבל בתנוחת עובר ולבכות ולבכות. בעיקר אני רוצה שמישהו יבוא ויחבק אותי. העצוב הוא שאני לא מכירה אדם אחד בחיי שהחיבוק שלו הוא החיבוק שאני צריכה. זה כמו גירוד שאי אפשר לגרד, זה צורך בסיסי וכמיהה למגע שבעצם לא קיים בחיי.
עצוב לי שיש לי אנשים בחיים שמוכנים ורוצים לחבק אותי ולא החיבוק שלהם הוא זה שאני צריכה.
עצוב לי שאני צריכה חיבוק ואין לי מישהו בחיי שהחיבוק שלו הוא זה שאני צריכה.
עצוב לי שזה גורם לי להרגיש לבד.
עצוב לי שעצוב לי בלי שאדע מה הסיבה לעצב הזה.
אני ממש צריכה שהשבוע הזה ייגמר.
אבל יש לי גוש בגרון ואני מרגישה שאני רוצה לבכות בכל פעם שאני נשארת לבד עם עצמי. אם מישהו מדבר איתי - אני מחוייכת ועולצת. ברגע שמשאירים אותי עם עצמי - עולות תחושות קשות לא ברורות ואני פשוט רוצה להתכרבל בתנוחת עובר ולבכות ולבכות. בעיקר אני רוצה שמישהו יבוא ויחבק אותי. העצוב הוא שאני לא מכירה אדם אחד בחיי שהחיבוק שלו הוא החיבוק שאני צריכה. זה כמו גירוד שאי אפשר לגרד, זה צורך בסיסי וכמיהה למגע שבעצם לא קיים בחיי.
עצוב לי שיש לי אנשים בחיים שמוכנים ורוצים לחבק אותי ולא החיבוק שלהם הוא זה שאני צריכה.
עצוב לי שאני צריכה חיבוק ואין לי מישהו בחיי שהחיבוק שלו הוא זה שאני צריכה.
עצוב לי שזה גורם לי להרגיש לבד.
עצוב לי שעצוב לי בלי שאדע מה הסיבה לעצב הזה.
אני ממש צריכה שהשבוע הזה ייגמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה