אי שקט

טוב, אז הסופ"ש עבר ברוגע יחסי. הייתי עם בן זוגי וזה תמיד עושה לי טוב. ישנתי קצת, ניקיתי את הבית והיה לי שקט.
אבל מה? שוב לא קמתי הבוקר בזמן לעבודה ויצא שהגעתי נורא מאוחר יחסית ואני מפחדת שלמרות שאני נשארת את כמות השעות שאני צריכה, שזה נראה לא טוב. אני אשאל את הבוסית שלי יותר מאוחר.
בכלל יותר חכם שאני אגיע מוקדם, כי זה גם נראה יותר טוב וגם יש לי איזה שעתיים בשקט עד שכולם מגיעים ואז אני יכולה לשבת ולעשות מה שאני רוצה.
אז מהרגע שהגעתי אני לא עושה הרבה וישר מתחילה להשתלט עלי תחושת הריקנות וגם חוסר שקט שכזה, כי זה ישר שם אותי במקום שבו אני מרגישה לא בטוחה שישאירו אותי בעבודה הזאת, כי כביכול אני לא עושה כלום. העניין הוא, שאם אני מנסה להסתכל על זה בצורה אובייקטיבית, אני חושבת שאני פחות או יותר עושה כמו האחרים, רק שאולי אני יותר שקטה לגבי זה או שסתם, זאת תחושה אישית שלי. אין לדעת.
אבל מעצבן אותי שהריקנות חזרה.
התקשרתי לרמב"ם בבוקר והם לא ענו, השארתי הודעה, מקווה שיחזרו אלי כבר, אני רוצה להתחיל שם טיפול ואני דחוף צריכה לראות פסיכיאטרית.

חדשות מרעישות

דיברתי עכשיו עם המרפאה להפרעות אכילה ברמב"ם. אני אוזמן לאבחון ובמידה ואתקבל- סופסוף יטפלו בבעיה שלי כמו שצריך, בליווי של פסיכיאטרית ואנשים שמתמחים בדיוק בזה. אני ממש מרגישה שהנה יש לי נקודת אור בקצה המנהרה ומתמלאת תקווה. אני יודעת שגם אם אטופל שם- זה יהיה תהליך ארוך ומייגע, אבל אני מלאת תקווה, כי אני מרגישה שזה הצ'אנס האחרון שיש לי. מקווה שאתחיל טיפול שם.

יותר טוב :)

ישנתי יחסית טוב הלילה, אז קמתי עם כוחות מחודשים. רק מוכיח את הטענה שלי שכל תחושת הטירוף הזאת שאופפת אותי לאחרונה נובעת בעיקר מחוסר שינה, חוסר הפוגה וחוסר שקט.
השאלה מה בא קודם, הביצה או התרנגולת...

עייפות

עייפתי מכל מלחמות ההתשה האלו עם עצמי. רוצה תרופת פלא, כדור קסמים שאקח ויעביר את הכל. בעיקר את העליות והירידות האלה, את רכבת ההרים הרגשית הזאת, את הטירוף הזה שמוציא אותי מאיזון ושליטה.

קצת יותר טוב

טוב, הכותרת די מדברת בעד עצמה.
אחרי כעס, זעם, תסכול, --> עצב --> אפאטיות
עברתי ל מצב די בסדר. על גבול האופטימי.
מרגישה די פסיכית, אבל בהתאם למצבי הנוכחי, זה לא מזיז לי הרבה, אני בעיקר מחוייכת. נהדר ממש...

איכס

טוב, אז היום יום רביעי ועדיין רע לי.
כבר כמה ימים טובים שאני הולכת לישון בהרגשה של גועל מהעולם המסריח הזה וקמה עם אותה הרגשה בדיוק. חלק מזה כנראה נובע מזה שאני לא ישנה כמו שצריך ורק חולמת על רציחות ועניניים ביזאריים כאלה ואחרים. אני קמה בלי שאני ארגיש שהיתה לי מנוחה נפשית ומנטאלית, אז אני עדיין שחוקה ועייפה מהיום הקודם, שגם בו זה היה. כל הימים מתערבבים לי ואני מרגישה שאם לא אקח הפסקה מהכל בקרוב- אאבד את שפיותי.
אני מרגישה שאני רוצה לבכות, לשחרר הכל, להוציא את כל הרעל הזה שמפעפע בי מבפנים, אבל לא מצליחה. אין לי שקט בשום מקום.
אולי בעבודה יש לי קצת שקט, כי אני פשוט מתנתקת מהכל, יושבת לי עם המוסיקה מול המחשב ומסננת את כל העולם ממני. גם בעבודה, מאחר וזה לא חברים או משפחה, אז אם אני מתרחקת- אין מי שירדוף אחרי, יציק לי, ינסה לדובב אותי ולהעיק עלי. אני מתרחקת- יש לי שקט. פשוט, אה? אולי בגלל זה כל כך קל לי להיות המון שעות ביום בעבודה לאחרונה.
אני מרגישה שכל שמחת החיים שלי נעלמת לה לאט לאט, אני מרגישה שהעיניים שלי כבויות. אני כולי כבוייה.
רק מרגישה זעם וכעס בפנים, לא יודעת איך להוציא אותם.
למען האמת, כשאני כותבת זה קצת מרגיע אותי. בשביל זה פתחתי את הבלוג הזה אני מניחה.
אבל כשהכעס הולך- נשאר כאב. אני אפילו לא לגמרי יודעת על מה.
אולי על הבזובוז הזה של החיים שלי, כל כך הרבה שנים של שנאה עצמית, של בחילה נפשית מעצמי. זה עצוב.
אני שונאת להסתכל במראה ולראות רק שומנים.
הגעתי למסקנה שלאחרונה אני מתביישת להסתובב ברחוב. בעבודה. במה שזה לא יהיה. רק רוצה להתחפר במיטה שלי, איפה שאף אחד לא רואה אותי ולאכול פיצה עד כלות.
אני צריכה מקום שקט, מקלט מכל האיכס הזה שאופף אותי. אבל מאחר והאיכס הזה בא מבפנים, אין לי מאיפה להסתתר ממנו.
אחרי שכתבתי כאן קצת, אני מרגישה מרוקנת יותר, נטולת כעס. יש רק עייפות ולאות. ועצב.

Welcome

טוב, אז זו לי פעם ראשונה שאני כותבת בלוג ואני לגמרי לא מצפה שמישהו יקרא אותו. אני כותבת אותו יותר בשביל עצמי, כדי להתמודד עם המחשבות שלי, עם הקשיים שלי, עם השנאה העצמית שמטפטפת ממני.
אז אני M ואני שמנה. פרה. ענקית. היפופוטם.
אני יודעת שיש יותר גדולות ממני, אבל זה לא מעניין אותי ובטח ובטח לא אסתטי בעיני.
אני לא אוהבת את הגוף שלי, לא את עצמי ולא את המראה שלי.
תמיד הייתי בחורה שמנמנונת, עגלגלה, או כל מילה אחרת שמתארת משמנים, אבל לאחרונה, אחרי שקניתי משקל וסופסוף עליתי עליו, גיליתי שהמשקל שלי עומד על 96 ק"ג. מאז זה עלה ל- 96.3. הזעזוע של לראות את המספר הזה, כל כך קרוב ל- 100, הוא נוראי. הוא מבחיל והוא מפחיד.
אני לא מסוגלת או לא רוצה לעשות דיאטות. אני אוהבת פיצות, פסטות ואוכל שמן. הלוואי והיתה תרופת פלאים שהייתי יכולה לקחת ולהיות רזה (או לפחות רזה יותר) למרות האוכל שאני אוכלת.
רע לי עם עצמי.
רע לי כששואלים אותי אם אני בהריון, או כששום דבר לא עולה עלי, או כשאני מתיישבת והצמיג של הכרס שלי נשפך לי מעל המכנסיים.
רע לי שיש לי קוצר נשימה והכי רע לי- כשחם לי כל הזמן, כי יש לי כזאת "שכבת בידוד". שונאת את הקיץ, לא מתה גם על החורף, כי הוא לא מספיק קר.
לאחרונה גם הצטרף כאב גב לכל הכיף הזה.
בא לי להקיא מעצמי.