איכס

טוב, אז היום יום רביעי ועדיין רע לי.
כבר כמה ימים טובים שאני הולכת לישון בהרגשה של גועל מהעולם המסריח הזה וקמה עם אותה הרגשה בדיוק. חלק מזה כנראה נובע מזה שאני לא ישנה כמו שצריך ורק חולמת על רציחות ועניניים ביזאריים כאלה ואחרים. אני קמה בלי שאני ארגיש שהיתה לי מנוחה נפשית ומנטאלית, אז אני עדיין שחוקה ועייפה מהיום הקודם, שגם בו זה היה. כל הימים מתערבבים לי ואני מרגישה שאם לא אקח הפסקה מהכל בקרוב- אאבד את שפיותי.
אני מרגישה שאני רוצה לבכות, לשחרר הכל, להוציא את כל הרעל הזה שמפעפע בי מבפנים, אבל לא מצליחה. אין לי שקט בשום מקום.
אולי בעבודה יש לי קצת שקט, כי אני פשוט מתנתקת מהכל, יושבת לי עם המוסיקה מול המחשב ומסננת את כל העולם ממני. גם בעבודה, מאחר וזה לא חברים או משפחה, אז אם אני מתרחקת- אין מי שירדוף אחרי, יציק לי, ינסה לדובב אותי ולהעיק עלי. אני מתרחקת- יש לי שקט. פשוט, אה? אולי בגלל זה כל כך קל לי להיות המון שעות ביום בעבודה לאחרונה.
אני מרגישה שכל שמחת החיים שלי נעלמת לה לאט לאט, אני מרגישה שהעיניים שלי כבויות. אני כולי כבוייה.
רק מרגישה זעם וכעס בפנים, לא יודעת איך להוציא אותם.
למען האמת, כשאני כותבת זה קצת מרגיע אותי. בשביל זה פתחתי את הבלוג הזה אני מניחה.
אבל כשהכעס הולך- נשאר כאב. אני אפילו לא לגמרי יודעת על מה.
אולי על הבזובוז הזה של החיים שלי, כל כך הרבה שנים של שנאה עצמית, של בחילה נפשית מעצמי. זה עצוב.
אני שונאת להסתכל במראה ולראות רק שומנים.
הגעתי למסקנה שלאחרונה אני מתביישת להסתובב ברחוב. בעבודה. במה שזה לא יהיה. רק רוצה להתחפר במיטה שלי, איפה שאף אחד לא רואה אותי ולאכול פיצה עד כלות.
אני צריכה מקום שקט, מקלט מכל האיכס הזה שאופף אותי. אבל מאחר והאיכס הזה בא מבפנים, אין לי מאיפה להסתתר ממנו.
אחרי שכתבתי כאן קצת, אני מרגישה מרוקנת יותר, נטולת כעס. יש רק עייפות ולאות. ועצב.