טוב, אז זו לי פעם ראשונה שאני כותבת בלוג ואני לגמרי לא מצפה שמישהו יקרא אותו. אני כותבת אותו יותר בשביל עצמי, כדי להתמודד עם המחשבות שלי, עם הקשיים שלי, עם השנאה העצמית שמטפטפת ממני.
אז אני M ואני שמנה. פרה. ענקית. היפופוטם.
אני יודעת שיש יותר גדולות ממני, אבל זה לא מעניין אותי ובטח ובטח לא אסתטי בעיני.
אני לא אוהבת את הגוף שלי, לא את עצמי ולא את המראה שלי.
תמיד הייתי בחורה שמנמנונת, עגלגלה, או כל מילה אחרת שמתארת משמנים, אבל לאחרונה, אחרי שקניתי משקל וסופסוף עליתי עליו, גיליתי שהמשקל שלי עומד על 96 ק"ג. מאז זה עלה ל- 96.3. הזעזוע של לראות את המספר הזה, כל כך קרוב ל- 100, הוא נוראי. הוא מבחיל והוא מפחיד.
אני לא מסוגלת או לא רוצה לעשות דיאטות. אני אוהבת פיצות, פסטות ואוכל שמן. הלוואי והיתה תרופת פלאים שהייתי יכולה לקחת ולהיות רזה (או לפחות רזה יותר) למרות האוכל שאני אוכלת.
רע לי עם עצמי.
רע לי כששואלים אותי אם אני בהריון, או כששום דבר לא עולה עלי, או כשאני מתיישבת והצמיג של הכרס שלי נשפך לי מעל המכנסיים.
רע לי שיש לי קוצר נשימה והכי רע לי- כשחם לי כל הזמן, כי יש לי כזאת "שכבת בידוד". שונאת את הקיץ, לא מתה גם על החורף, כי הוא לא מספיק קר.
לאחרונה גם הצטרף כאב גב לכל הכיף הזה.
בא לי להקיא מעצמי.
בלוג או כל יומן אחר הוא פתרון מצוין, או ליתר דיוק - מקום טוב להתחיל בו, תהליך של שינוי בתפיסה שלך את עצמך. אני גיליתי שכתיבה מקלה עליי מאד, גם אם קריאה חוזרת בטקסט מגלה הררים של תיעוב עצמי. בשלב הראשון הכי חשוב שתהיה הקלה.
השבמחק