ביום חמישי דיברתי עם ידיד שלי בצ'אט. יש לנו מן מערכת יחסים מוזרה שכזאת שלאחרונה קיבלה תפנית מוזרה עוד יותר והפכה בין היתר לסוג של טיפול. הבחור רוצה לטפל בי ואני מודה ומתוודה, מחפשת פתרונות בכל מקום.
הוא הכיר אותי בתקופה ה"רזה" שלי. כמה רזה? רזה בקצת יותר מ- 30 קילו.
איכשהו הגענו לנושא של דימוי גוף וכחלק מיחסי הכנות הבלתי המתפשרת שיש לי איתו- סיפרתי לו כמה שאני מתעבת את הגוף שלי. סיפרתי לו איך שתמיד, אבל תמיד הרגשתי שמנה. הוא לרגע לא אמר שאני לא כזאת היום, אבל טעם בתוקף שכשהוא הכיר- לא רק שלא הייתי כזאת, אלא שהייתי כוסית על.מישהו ממש השתמש בביטוי כוסית על בהקשר שלי. ולא כדי לתאר מישהי אחרת.
הוחמאתי, אבל זה הרגיש לי כמחמאה ריקה שכזאת, כי אני לא מאמינה בזה.
מדי פעם אני מסתכלת על תמונות שלי כאותה "כוסית על" ולא לגמרי מזהה את עצמי. אפילו לא מזהה את עצמי בכלל. לקח לי הרבה זמן בכלל להסתכל על הגוף שלי בתמונה. ראיתי את הפנים, את השיער, את האיפור והציפורניים, אבל לגמרי פספסתי את הגוף. כשראיתי אותו באמת- הופתעתי, כי שם אני רזה. למה הופתעתי? כי כשהייתי שם באמת, בזמן צילום התמונה- לרגע לא חשבתי שאני רזה. יותר מזה, חשבתי שאני שמנה. אני זוכרת בבירור את השנאה העצמית שניבטת מהמראה בכל פעם שאני עוברת לידה. את המבט הנודד אל הבטן, אל השומנים, אל הירכיים העבות, אל הצלוליטיס. את כל זה אני זוכרת. אבל לא זוכרת שאי פעם נראיתי כמו אותה בחורה שבתמונה.
אני זוכרת שהייתי מסתכלת במראה ורואה את מה שאני רואה היום, 30 ומשהו קילו יותר.
בגלל זה אמרתי לבחור "תודה, אבל לא תודה" על המחמאה. כלומר, תודה שאתה חושב ככה, אבל אתה טועה. יותר מזה- השתמשתי בעניין ה"זה הכל בראש ותמיד נראיתי לעצמי שמנה" כתירוץ למה לא לנסות ולרזות. אמרתי לו שלא משנה מה המשקל שלי- תמיד ארגיש שמנה. יש לי הוכחה. אז למה להתאמץ ולסבול, למנוע מעצמי אוכל טעים ולהיכנס למשטר דיאטה?
אמרתי לו שלי נמאס להאבק בעצמי, לא רוצה לצאת למלחמת חורמה על כל ביס שבא לי לתת במשהו, רוצה פשוט להנות מאוכל, להנות מהחופשיות שבה אני יכולה לאכול, לחגוג את השחרור מעול ספירת הקלוריות ושיעזבו אותי בשקט.
הוא שאל אותי אם אני מרוצה מאיך שאני נראית.
אמרתי לו שלא, אבל שזה מה יש ושאני צריכה ללמוד לקבל את זה ושגם כשהייתי 30 ומשהו קילו פחות לא הייתי מרוצה, אז שוב, למה לנסות בכלל? לא רק שהדרך היא דרך ייסורים, גם התוצאה הסופית חסרת טעם.
ואז התחלתי לספר לו כמה שאני לא אוהבת את עצמי, כמה שאני שונאת ששואלים אותי אם אני בהריון, כמה שאני שונאת שאני לא יכולה לקנות בגדים בחנויות "רגילות" (ולא סיפרתי לו, אבל גם באותן חנויות "מיוחדות" אני די מתקשה לרוב...), כמה שאני שונאת את זה שאני תמיד צריכה לסדר את החולצה כך שתסתיר את הבטן וכל הזמן להזיז אותה שלא תיצמד, שאני שונאת את זה שזה משפיע על המצב הבריאותי שלי, שזה עושה לי קוצר נשימה ועוד כל מיני. שלא לדבר על כמה שאני שונאת את ההערות של אמא שלי...
הוא אמר לי משפט מעניין שבהתחלה פטרתי כעוד אמירה סתומה של אנשים של מבינים את מצבי- את לא מסתכלת על זה נכון. אל תסתכלי על דיאטה כעל סבל, אלא כאל מתנה לעצמך מתוך אהבה עצמית.
הוא ניסה להגיד לי את זה כמה וכמה פעמים ובכל פעם זה לא עבר.
למה?
כי אני בשלי, מה זה משנה אם ארזה, בכל מקרה לא אוהב את עצמי.
אני שואפת לקבל את עצמי כמו שאני וכשזה יקרה- המשקל שלי לא ישנה, כי סופסוף אהיה מושלמת כמו שאני.
כל הזמן התבצרתי בעמדתי, למה לסבול בדיאטה? למה לריב עם עצמי כל הזמן?
והוא חזר ואמר- את לא צריכה לסבול מזה, תחגגי את האהבה העצמית שלך, מתוך זה תעשי דיאטה.
בעודינו מדברים הרהרתי בדבריו וחשבתי כמה הייתי מוכנה לתת כדי לחזור להיות אותה "כוסית על" כפי שהוא אמר.
אמרתי לו גם שהייתי מוכנה לתת הכל בשביל לרזות את ה- 30 קילו הארורים האלה והוא אמר לי בצחוק "סבבה, אני פותח מכון הרזייה, 1000 ש"ח לפגישה, תוצאות מובטחות. את באה?". קלטתי שאם הוא לא היה אומר את זה בצחוק- כבר הייתי נרשמת.
גלגלי המוח הסתובבו לאט, התחילו לעבד ואז קלטתי משהו מעניין- אני מוכנה *לתת* הכל. מה זאת אומרת? לא לעשות כלום תמורת זה, לא לעבוד קשה, לא לירוק דם, רק לתת משהו שכבר יש לי (או שיהיה לי בעתיד) כמו כסף, או כמו שאני מרבה להגיד בצחוק "אפילו כלייה הייתי נותנת בשביל זה".
אני אף פעם לא מעריכה את ההישגים שלי, זה חלק מחוסר האהבה העצמית שלי. תמיד הכל קרה לי "במקרה" או "במזל".
סיימתי את התיכון בהצטיינות? לא עבדתי קשה בשביל זה, לא עשיתי שיעורים, כנראה שזה היה מזל.
סיימתי תואר (שאלוהים יודע כמה קשה היה לי לסיים אותו)? נהה, זה היה במזל, המבחן במקרה היה קל ובמקרה נשאלתי על מה שעברתי עליו יום קודם.
כל סוג של הצלחה שלי תמיד באה ממזל או מקריות ואין לי באמת שום הישג שאני יכולה להתגאות בו, כי כלום לא שלי, לא התאמצתי להשיג כלום.
כמובן שזה לא באמת נכון ובאמת שירקתי דם בשביל התואר הזה שקיבלתי, אבל קשה לי נורא לזקוף את זה לזכותי. אולי כי לאורך רוב התואר לא הייתי מודעת, לא הייתי בתוך תהליך בריא של נסיון לקבל את עצמי (או שהייתי והוא לא צלח...).
בכל מקרה, חשבתי לעצמי שהנה פה יש לי הזדמנות! יש לי פה חתיכת אתגר, להילחם בעצמי ברמות הכי קשות, בחשקים הכי חזקים שיש לי- אוכל.
לא רק שיש פה אתגר, אלא שגם השכר שמחכה בסופו עצום. נכון, אם האהבה והקבלה העצמית שלי לא ישתנו- אני לא בהכרח אוהב את עצמי יותר בסוף האתגר (כמו שקרה כבר בעבר...), אבל! הבעיות הבריאותיות יפחתו, קוצר הנשימה יעלם, יותר בגדים יעלו עלי (ואלו שיעלו גם יהיו יותר זולים, כי הרי בחנויות "מיוחדות" מנצלים את ההזדמנות ולוקחים המון כסף על כל פריט), לא יהיו לי יותר בצקות ברגליים, אני אזיע פחות (שונאת, אבל שונאת להזיע!) ואותו צמיד שתמיד מפריע לי- יקטן. אולי לא לגמרי, או תשאר כרס, אולי ישאר צלוליט ומשמנים ועוד כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם, אבל הם יקטנו או יפחתו ויהיה לי יותר קל להתנהל עם עצמי!
שלא לדבר על זה שהתקווה לזה שאחזור להיות אותה "כוסית על" וממש אראה את זה בזמן שזה קורה- כל כך חזקה.
נפלה עלי השראה, ההבנה של לרזות מתוך אהבה עצמית ופרגון עצמי, שזה מושג שלא כל כך חשבתי עליו עד היום.
בלי להתמסכן, בלי להפיל הכל על הפרעות האכילה, על הבולמוסים, על זה שאני כבר פרה ממילא וכלום לא ישנה את זה.
כבר ירדתי 20 קילו בעבר, למה שלא אצליח לרדת 30? באיזו זכות אני זורקת את האחריות ממני והלאה ומאשימה את הפרעות האכילה בהכל? אוקי, אז יש הפרעות אכילה. זה אומר שיהיו עליות והרבה מאוד ירידות. אין מה לעשות, מזה לא אוכל לברוח, אבל זה בהחלט לא אומר שאני לא יכולה לנסות!
האתגר שלי הוא גם קצת מעבר, הוא לנסות לשמור על איזון ושפיות בתוך כל התהליך, כי מאחר ובעולמי יש רק שני צבעים- שחור ולבן ושניהם קיצוניים מאוד, כשאני בדיאטה אז אני ב*דיאטה*. מה שאומר שאני ישר מרגישה רע על כל ביס שאני בכלל חושבת לקחת.
והרי דיאטת כסאח מראש נועדת לכישלון.
ונכון, אני יודעת שכבר אמרתי דברים כאלה בעבר, אני יודעת שאני תמיד מהללת בשבחה של הדיאטה המתונה, כי אחרת נשברים וכו וכו, אבל אני מנסה לבוא לפה בגישה שונה.
לא בגישה סובלת ומתענה, אלא בגישה של פרגון לעצמי בלא לקחת את הביס הזה. ולמה? כי אני לא רעבה, כי אני מתמודדת עם הקשיים שלי, כי אני עומדת באתגר שהצבתי לעצמי ובעיקר- כי בסוף אני אהיה "כוסית על".
המטרה שלי היא לא לחשוב רק על המטרה הסופית, עלי פחות 30 קילו, אלא באמת, לפרגן לעצמי על הדרך, על המאמץ, על ההתמודדות. לפרגן על כל קילו שיורד, גם כי הוא מקרב אותי למטרה שלי וגם כי הוא הוכחה להצלחה *שלי* שאני מרוויחה בזיעת אפי.
מאז אותן מסקנות מרחיקות לכת, שאפשר גם באמת לפרגן לעצמי ולא להפיל את כל האשמה על הפרעות האכילה שלי ועל חיי ה-הו כה קשים, אני די בהיי. המחשבה הזאת משמחת אותי ומאוד חדשה לי ולכן גם מרעננת. מעולם לא עשיתי משהו מתוך כוונה אמיתית לפרגן לעצמי, תמיד אני עושה דברים בחוסר ברירה, תוך כדי מלחמה נוראית ועיקשת בעצמי. אז אני מנסה הפעם משהו שונה, אני מנסה לאהוב את עצמי בדרך ותוך כדי התהליך שבסופו לכל הפחות אהיה יותר בריאה.
מקווה שיעבוד, מקווה שאוכל להתמיד ולא אשבר.
אגב, בגלל זה כתבתי לעצמי את הפוסט הזה, כי אותו בחור אמר לי גם היו םמשהו מאוד נכון, שמוטיבציה היא נהדרת וחשובה, אבל היא נשארת רק בהתחלה.
אז רציתי לכתוב לי את הדברים האלו לזמן שבו המוטיבציה תעבור, כדי שאוכל להתחזק שוב ולהזכר במה שנתן לי את המוטיבציה מלכתחילה.
אני מאחלת לעצמי המון בהצלחה :)
