יום בולמוס והיום שאחריו

ובכן, כמעט חודש עבר מאותו מכתב מוטיבציה שכתבתי לעצמי. המצב די טוב מבחינת אוכל. יש פיתויים, אבל הם לא חזקים כמו בעבר ואני מצליחה להתנגד להם ביתר קלות. מזכירה לעצמי את המטרה הסופית, מזכירה לעצמי שאני לא מונעת מעצמי, אלא עוזרת לעצמי להגיע לאותה מטרה.
אתמול לעומת זאת, היה קשה.
היה לנו יום חברה, משמע- סוג של יום כיף עם פעילויות ספורטיביות כאלה ואחרות.
בין פעילות אחת לשניה עמדתי ונשנשתי ופתאום קלטתי שאני בולסת איזה 4 בורקסים כבר.
שתי מחשבות עלו לי לראש-
א. גאד! מה אני עושה? לא שמתי לב לזה בכלל!
ב. איכס, בטח כולם רואים אותי וחושבים "איך השמנה הזאת מרשה לעצמה לאכול כל כך הרבה". פתאום כל אחד נדמה לי שמסתכל עלי ועל הבורקס האומלל שאני מחזיקה בידי.
מה שקרה הוא מה שתמיד קורה כשאני חושבת את המחשבה השניה והוא- לאכול עוד. עוד ועוד ועוד. בגלל מחשבה א' הייתי יותר מודעת למה שאני עושה, הייתי מודעת לכל ביס וביס, אבל עדיין לא הצלחתי להימנע מהם.
גם אחרי זה בארוחת הצהריים, שהיתה לא ממש טעימה, בלסתי ודחפתי אוכל עד לרמה שבמשך כל שאר היום הרגשתי רע פיסית. האוכל היה תקוע לי בגרון ורציתי להקיא. קיוויתי שאקיא, כי זה ישחרר אותי מהמועקה הזאת שהיתה תקועה לי בגרון, אבל זה לא עזר.
אז כן, אפשר להגיד שיצאתי קצת מכיוון, שהתרחקתי קצת מהקו שאני מנסה לצעוד עליו, אבל אני אתיישר אליו בחזרה.
רציתי לכתוב שאני מקווה שאצליח להתיישר, אבל זה הרי תלוי בי ורק בי, אף אחד לא עוצר בעדי ואף אחד לא מאפשר את זה חוץ ממני. ולכן, אם אחליט שאני עושה את זה- לא יהיו יותר מכשולים. עדיין קשה לי להגיד בלב שלם שאני עושה את זה, אבל אני מנסה :)
מה שכן היה מעניין בזמן שחלף לו, הוא שהרגשתי יותר טוב לגבי הגוף שלי. הלכתי עם חצאיות וכשהסתכלתי במראה- לא ראיתי רק שומן וכו וכו, אלא אני ממש זוכרת שפעם אחת עברה לי בראש המחשבה שהרגליים שלי יפות! קשהלי עכשיו להחמיא לעצמי, כנראה שאני לא באותו מקום כרגע, אבל זאת המחשבה שעברה לי בראש אז ואני מנסה להישאר נאמנה אליה גם עכשיו :)
אני גם ממש מתחילה לשים לב לדברים חיוביים שיש אצלי ושאין אצל נשים אחרות, או שאצלי יש יותר מזה או דברים בסגנון.
זה מעניין, זאת תחושה לא מוכרת והיא נעימה לי מאוד.
וכאן, לא מדובר על הישגים או תחרותיות בכלל, אלא כל מיני הבחנות חיוביות שיש לי לגבי עצמי.
אני מרוצה מהכיוון הזה ומאוד רוצה להישאר בו.
אני ממש מחכה ללכת עם חצאית, כי אני מרגישה שזה מחמיא לי. אני מראה את הרגליים שלי בגאווה ומרגישה כמו מליון דולר כשאני עושה את זה.
אני מתרגלת לעצמי, לומדת לקבל את עצמי ולחיות עם עצמי בשלום, וזה באמת מה שכל כך שאפתי אליו. אני שמחה מאוד על כל העניין הזה :)

מוטיבציה

ביום חמישי דיברתי עם ידיד שלי בצ'אט. יש לנו מן מערכת יחסים מוזרה שכזאת שלאחרונה קיבלה תפנית מוזרה עוד יותר והפכה בין היתר לסוג של טיפול. הבחור רוצה לטפל בי ואני מודה ומתוודה, מחפשת פתרונות בכל מקום.
הוא הכיר אותי בתקופה ה"רזה" שלי. כמה רזה? רזה בקצת יותר מ- 30 קילו.
איכשהו הגענו לנושא של דימוי גוף וכחלק מיחסי הכנות הבלתי המתפשרת שיש לי איתו- סיפרתי לו כמה שאני מתעבת את הגוף שלי. סיפרתי לו איך שתמיד, אבל תמיד הרגשתי שמנה. הוא לרגע לא אמר שאני לא כזאת היום, אבל טעם בתוקף שכשהוא הכיר- לא רק שלא הייתי כזאת, אלא שהייתי כוסית על.מישהו ממש השתמש בביטוי כוסית על בהקשר שלי. ולא כדי לתאר מישהי אחרת.
הוחמאתי, אבל זה הרגיש לי כמחמאה ריקה שכזאת, כי אני לא מאמינה בזה.
מדי פעם אני מסתכלת על תמונות שלי כאותה "כוסית על" ולא לגמרי מזהה את עצמי. אפילו לא מזהה את עצמי בכלל. לקח לי הרבה זמן בכלל להסתכל על הגוף שלי בתמונה. ראיתי את הפנים, את השיער, את האיפור והציפורניים, אבל לגמרי פספסתי את הגוף. כשראיתי אותו באמת- הופתעתי, כי שם אני רזה. למה הופתעתי? כי כשהייתי שם באמת, בזמן צילום התמונה- לרגע לא חשבתי שאני רזה. יותר מזה, חשבתי שאני שמנה. אני זוכרת בבירור את השנאה העצמית שניבטת מהמראה בכל פעם שאני עוברת לידה. את המבט הנודד אל הבטן, אל השומנים, אל הירכיים העבות, אל הצלוליטיס. את כל זה אני זוכרת. אבל לא זוכרת שאי פעם נראיתי כמו אותה בחורה שבתמונה.
אני זוכרת שהייתי מסתכלת במראה ורואה את מה שאני רואה היום, 30 ומשהו קילו יותר.
בגלל זה אמרתי לבחור "תודה, אבל לא תודה" על המחמאה. כלומר, תודה שאתה חושב ככה, אבל אתה טועה. יותר מזה- השתמשתי בעניין ה"זה הכל בראש ותמיד נראיתי לעצמי שמנה" כתירוץ למה לא לנסות ולרזות. אמרתי לו שלא משנה מה המשקל שלי- תמיד ארגיש שמנה. יש לי הוכחה. אז למה להתאמץ ולסבול, למנוע מעצמי אוכל טעים ולהיכנס למשטר דיאטה?
אמרתי לו שלי נמאס להאבק בעצמי, לא רוצה לצאת למלחמת חורמה על כל ביס שבא לי לתת במשהו, רוצה פשוט להנות מאוכל, להנות מהחופשיות שבה אני יכולה לאכול, לחגוג את השחרור מעול ספירת הקלוריות ושיעזבו אותי בשקט.
הוא שאל אותי אם אני מרוצה מאיך שאני נראית.
אמרתי לו שלא, אבל שזה מה יש ושאני צריכה ללמוד לקבל את זה ושגם כשהייתי 30 ומשהו קילו פחות לא הייתי מרוצה, אז שוב, למה לנסות בכלל? לא רק שהדרך היא דרך ייסורים, גם התוצאה הסופית חסרת טעם.
ואז התחלתי לספר לו כמה שאני לא אוהבת את עצמי, כמה שאני שונאת ששואלים אותי אם אני בהריון, כמה שאני שונאת שאני לא יכולה לקנות בגדים בחנויות "רגילות" (ולא סיפרתי לו, אבל גם באותן חנויות "מיוחדות" אני די מתקשה לרוב...), כמה שאני שונאת את זה שאני תמיד צריכה לסדר את החולצה כך שתסתיר את הבטן וכל הזמן להזיז אותה שלא תיצמד, שאני שונאת את זה שזה משפיע על המצב הבריאותי שלי, שזה עושה לי קוצר נשימה ועוד כל מיני. שלא לדבר על כמה שאני שונאת את ההערות של אמא שלי...
הוא אמר לי משפט מעניין שבהתחלה פטרתי כעוד אמירה סתומה של אנשים של מבינים את מצבי- את לא מסתכלת על זה נכון. אל תסתכלי על דיאטה כעל סבל, אלא כאל מתנה לעצמך מתוך אהבה עצמית.
הוא ניסה להגיד לי את זה כמה וכמה פעמים ובכל פעם זה לא עבר.
למה?
כי אני בשלי, מה זה משנה אם ארזה, בכל מקרה לא אוהב את עצמי.
אני שואפת לקבל את עצמי כמו שאני וכשזה יקרה- המשקל שלי לא ישנה, כי סופסוף אהיה מושלמת כמו שאני.
כל הזמן התבצרתי בעמדתי, למה לסבול בדיאטה? למה לריב עם עצמי כל הזמן?
והוא חזר ואמר- את לא צריכה לסבול מזה, תחגגי את האהבה העצמית שלך, מתוך זה תעשי דיאטה.
בעודינו מדברים הרהרתי בדבריו וחשבתי כמה הייתי מוכנה לתת כדי לחזור להיות אותה "כוסית על" כפי שהוא אמר.
אמרתי לו גם שהייתי מוכנה לתת הכל בשביל לרזות את ה- 30 קילו הארורים האלה והוא אמר לי בצחוק "סבבה, אני פותח מכון הרזייה, 1000 ש"ח לפגישה, תוצאות מובטחות. את באה?". קלטתי שאם הוא לא היה אומר את זה בצחוק- כבר הייתי נרשמת.
גלגלי המוח הסתובבו לאט, התחילו לעבד ואז קלטתי משהו מעניין- אני מוכנה *לתת* הכל. מה זאת אומרת? לא לעשות כלום תמורת זה, לא לעבוד קשה, לא לירוק דם, רק לתת משהו שכבר יש לי (או שיהיה לי בעתיד) כמו כסף, או כמו שאני מרבה להגיד בצחוק "אפילו כלייה הייתי נותנת בשביל זה".
אני אף פעם לא מעריכה את ההישגים שלי, זה חלק מחוסר האהבה העצמית שלי. תמיד הכל קרה לי "במקרה" או "במזל".
סיימתי את התיכון בהצטיינות? לא עבדתי קשה בשביל זה, לא עשיתי שיעורים, כנראה שזה היה מזל.
סיימתי תואר (שאלוהים יודע כמה קשה היה לי לסיים אותו)? נהה, זה היה במזל, המבחן במקרה היה קל ובמקרה נשאלתי על מה שעברתי עליו יום קודם.
כל סוג של הצלחה שלי תמיד באה ממזל או מקריות ואין לי באמת שום הישג שאני יכולה להתגאות בו, כי כלום לא שלי, לא התאמצתי להשיג כלום.
כמובן שזה לא באמת נכון ובאמת שירקתי דם בשביל התואר הזה שקיבלתי, אבל קשה לי נורא לזקוף את זה לזכותי. אולי כי לאורך רוב התואר לא הייתי מודעת, לא הייתי בתוך תהליך בריא של נסיון לקבל את עצמי (או שהייתי והוא לא צלח...).
בכל מקרה, חשבתי לעצמי שהנה פה יש לי הזדמנות! יש לי פה חתיכת אתגר, להילחם בעצמי ברמות הכי קשות, בחשקים הכי חזקים שיש לי- אוכל.
לא רק שיש פה אתגר, אלא שגם השכר שמחכה בסופו עצום. נכון, אם האהבה והקבלה העצמית שלי לא ישתנו- אני לא בהכרח אוהב את עצמי יותר בסוף האתגר (כמו שקרה כבר בעבר...), אבל! הבעיות הבריאותיות יפחתו, קוצר הנשימה יעלם, יותר בגדים יעלו עלי (ואלו שיעלו גם יהיו יותר זולים, כי הרי בחנויות "מיוחדות" מנצלים את ההזדמנות ולוקחים המון כסף על כל פריט), לא יהיו לי יותר בצקות ברגליים, אני אזיע פחות (שונאת, אבל שונאת להזיע!) ואותו צמיד שתמיד מפריע לי- יקטן. אולי לא לגמרי, או תשאר כרס, אולי ישאר צלוליט ומשמנים ועוד כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם, אבל הם יקטנו או יפחתו ויהיה לי יותר קל להתנהל עם עצמי!
שלא לדבר על זה שהתקווה לזה שאחזור להיות אותה "כוסית על" וממש אראה את זה בזמן שזה קורה- כל כך חזקה.
נפלה עלי השראה, ההבנה של לרזות מתוך אהבה עצמית ופרגון עצמי, שזה מושג שלא כל כך חשבתי עליו עד היום.
בלי להתמסכן, בלי להפיל הכל על הפרעות האכילה, על הבולמוסים, על זה שאני כבר פרה ממילא וכלום לא ישנה את זה.
כבר ירדתי 20 קילו בעבר, למה שלא אצליח לרדת 30? באיזו זכות אני זורקת את האחריות ממני והלאה ומאשימה את הפרעות האכילה בהכל? אוקי, אז יש הפרעות אכילה. זה אומר שיהיו עליות והרבה מאוד ירידות. אין מה לעשות, מזה לא אוכל לברוח, אבל זה בהחלט לא אומר שאני לא יכולה לנסות!
האתגר שלי הוא גם קצת מעבר, הוא לנסות לשמור על איזון ושפיות בתוך כל התהליך, כי מאחר ובעולמי יש רק שני צבעים- שחור ולבן ושניהם קיצוניים מאוד, כשאני בדיאטה אז אני ב*דיאטה*. מה שאומר שאני ישר מרגישה רע על כל ביס שאני בכלל חושבת לקחת.
והרי דיאטת כסאח מראש נועדת לכישלון.
ונכון, אני יודעת שכבר אמרתי דברים כאלה בעבר, אני יודעת שאני תמיד מהללת בשבחה של הדיאטה המתונה, כי אחרת נשברים וכו וכו, אבל אני מנסה לבוא לפה בגישה שונה.
לא בגישה סובלת ומתענה, אלא בגישה של פרגון לעצמי בלא לקחת את הביס הזה. ולמה? כי אני לא רעבה, כי אני מתמודדת עם הקשיים שלי, כי אני עומדת באתגר שהצבתי לעצמי ובעיקר- כי בסוף אני אהיה "כוסית על".
המטרה שלי היא לא לחשוב רק על המטרה הסופית, עלי פחות 30 קילו, אלא באמת, לפרגן לעצמי על הדרך, על המאמץ, על ההתמודדות. לפרגן על כל קילו שיורד, גם כי הוא מקרב אותי למטרה שלי וגם כי הוא הוכחה להצלחה *שלי* שאני מרוויחה בזיעת אפי.
מאז אותן מסקנות מרחיקות לכת, שאפשר גם באמת לפרגן לעצמי ולא להפיל את כל האשמה על הפרעות האכילה שלי ועל חיי ה-הו כה קשים, אני די בהיי. המחשבה הזאת משמחת אותי ומאוד חדשה לי ולכן גם מרעננת. מעולם לא עשיתי משהו מתוך כוונה אמיתית לפרגן לעצמי, תמיד אני עושה דברים בחוסר ברירה, תוך כדי מלחמה נוראית ועיקשת בעצמי. אז אני מנסה הפעם משהו שונה, אני מנסה לאהוב את עצמי בדרך ותוך כדי התהליך שבסופו לכל הפחות אהיה יותר בריאה.
מקווה שיעבוד, מקווה שאוכל להתמיד ולא אשבר.
אגב, בגלל זה כתבתי לעצמי את הפוסט הזה, כי אותו בחור אמר לי גם היו םמשהו מאוד נכון, שמוטיבציה היא נהדרת וחשובה, אבל היא נשארת רק בהתחלה.
אז רציתי לכתוב לי את הדברים האלו לזמן שבו המוטיבציה תעבור, כדי שאוכל להתחזק שוב ולהזכר במה שנתן לי את המוטיבציה מלכתחילה.
אני מאחלת לעצמי המון בהצלחה :)

המילה המפחידה להיום: דיאטה

אני כותבת את זה בהיסוס אדיר: אני מתחילה דיאטה.

באמת שקשה לי לכתוב את זה, כי אני לא לגמרי שלמה עם הרעיון, תמיד ידעתי שהמילה הזאת עושה לי רק רע וישר גורמת לי לעוט על הר בורקסים, אבל אין ברירה.

כבר השלמתי עם זה שאני אישה גדולה, אבל יש גבול ואני לא רוצה לגדול יותר ממה שאני עכשיו ואני מתחילה ללכת בכיוון מאוד שלילי עבורי. חאיר שחרשתי את חנויות השמנות הקרובות לביתי ומצאתי בגדים יפים ומחמיאים (מי היה מאמין שקיימים כאלה...), אבל שוב הם מתחילים ללחוץ קצת והבטן שוב משתפלת מהם ודי, נמאס לי להרגיש בהמה שלא מסוגלת לשלוט בעצמה.

זה מתחיל בדברים הקטנים, בזה שאתמול כשהלכתי לסרט- לקחתי פופקורן קטן יותר ומים במקום פופקורן ענק ומיץ. כל היום בא לי ויש לי חשקים, אבל אני נורא משתדלת שלא לאכול בין הארוחות וזהו. אני לא אכנס לדיאטת כסאח, כי אני יודעת שזה ישלח אותי הישר לעבר בולמוס אדיר מימדים, אלא פשוט, להתגבר על כל החשקים ועל כל ה"בא לי" שיושבים לי כל הזמן בראש.
בתכל'ס, זה באמת כבר עניין בריאותי, גם אם לא באמת בא לי להודות בזה.
אז אני ממש כל היום חושבת על אוכל (ומרגישה די מטורפת כתוצאה מזה... ) אבל נלחמת בעצמי שלא ללכת לאכול ולא להזמין הביתה את כל מה שבא לי.

אני שונאת את ההרגשה שיש לי כשאני אוכלת משהו שמן. מעבר לעובדה שאני בטוחה שכולם נועצים בי מבטים שאומרים "איך לעזאזל השמנה הזאת מרשה לעצמה לאכול את זה, באמת נראה לי שהיא צריכה את זה? גועל נפש". כמובן שזאת השלכה של הדברים שאני חושבת על עצמי כשאני אוכלת את הזבל שאני אוכלת, אבל בכל מקרה, אני רוצה להפסיק עם זה, להחזיר לעצמי את השליטה בחיים, את הקול הזה שמנסה להפריד בין טוב ורע בדברים שאני עושה למען עצמי.

אלו אותם דברים שעושים לי "רעש בראש" והגיע הזמן שאנטרל אותם.

אז זהו, יצאתי לדרך, אני אנסה.

ושוב, אני חוזרת ומזכירה לעצמי, על מנת שלא אאכזב את עצמי ולא אבהל מגודל האתגר- זוהי לא דיאטה, זוהי חזרה לאורח חיים נכון ובריא יותר.

אני לא אכנס לצום מיצים או כל בולשיט אחר. אוכל-4 3 ארוחות מסודרות ומעבר לזה- אוריד את הנשנושים. רעבה? יופי, יש אוכל. לא רעבה? לסתום את הפה.

אז זאת התכנית ואני מחזיקה לעצמי אצבעות :)

אסרטיביות

היום קיבלה את פני הפתעה נעימה ושמה אסרטיביות.
אולי אפילו גם קצת הערכה עצמית.
כרגיל, מאחר וכל העולם מלא באנשים מגעילים, שוב לא העריכו אותי ולא נתנו לי את התודה שמגיעה לי ובנוסף, פתאום גיליתי שמתחת לאפי, מישהו מנסה לגנוב לי את העבודה המעניינת שסופסוף נפלה בחלקי ואיתה את התהילה.
אני יודעת שאני נשמעת פרנואידית, אבל מהיכרות איתו, זו האמת.
התגובה שלי התחילה כמו תגובה רגילה, קיטורים, התבכיינות וזעם עצור. אבל, היא נגמרה בצורה מפתיעה. א. הלכתי ודרשתי את ההערכה שמגיעה לי. אולי קצת העמדתי את הצד השני במצב לא נעים, אבל אני הרגשתי שסופסוף אני פותחת את הפה ועושה משהו בנידון במקום רק להתבכיין ו- ב. החלטתי גם לעשות מעשה בנוגע לעניין השני. אני אקח את אותו דבר מעניין בחזרה אלי בכח. כמובן, בנועם וחיוך, אבל אקח אותו אלי על אפו וחמתו של אותו דביל שהחליט שהוא יתעסק בזה.
נמאס לי, אני צריכה להתבלט פה והדרך לעשות את זה היא לעבוד עם אותו דבר מעניין ומוביל ולעזור להוביל אותו. להיות חלק מתהליך הפיתוח שלו. אז זאת ההזדמנות שלי ואני מתכוונת לנצל אותה.
אולי זאת לא אסרטיביות במובן הרגיל של המילה, אבל זאת אסרטיביות עבורי, כי אני עומדת על שלי, דורשת את שמגיע לי ולא עוצמת עיניים ומחכה שיעבור האיכס. ממש פועלת בנידון!
זאת הפתעה נעימה ומלבבת וגם, הרגשה של חוזק וכח, שסופסוף אני עומדת על שלי ולא רק מחכה שמישהו יבוא ויציל אותי.
אני מרגישה לוחמנית משהו :)

נקודת מבט שונה

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי וזה כנראה דבר טוב, כי זה אומר שלא הרגשתי נורא רע.
ודווקא עכשיו, כשבסדר לי ועוברים עלי ימים טובים יותר- אני מוצאת את עצמי מתקשה בכתיבה, חסומה ועצורה.
אולי כי אני מפחדת לתעד את הרגעים הטובים, כי אז הם יעלמו, אולי סתם כי אני אוהבת לקטר ולבכות את מר גורלי.
בכל מקרה- אני די בסדר כרגע.
מה שכמובן ישר גורם לי לשכח את כמה שהיה לי רע לפני ממש כמה דקות ולחשוב שזהו, הכל טוב, אני לא צריכה את הטיפול ברמב"ם, לא צריכה יותר פסיכולוגית ושום דבר כזה. שזאת כמובן, שטות גמורה, כי כמו שעכשיו טוב לי, עוד מעט יהיה לי רע שוב.
ולא יעזור כלום, אני עדיין לא אוהבת את הגוף שלי, אם כי אני יותר ויותר רואה נשים גדולות ממני שמאוד מרוצות מהגוף שלהן או לפחות נראות ככה, מסתובבות בביטחון עצמי גבוה ולכן גם נראות בהתאם.
אני חייבת לציין שכשאני ליד נשים כאלה- הבטחון שלי עולה בהתאמה ופתאום אני לא נראית לעצמי כזאת ענקית.
הרגעים שאני הכי שונאת הם אלו שבהם אני חיה באשליה שאני נראית בסדר, אבל אז רואה תמונה של עצמי וקולטת כמה שאני בעצם לא נראית בסדר וכמה שאני שמנה. אלו רגעים שאני מרגישה כאילו שחטפתי סטירה בהם, כי לא ציפיתי לזה. סופסוף הרגשתי טוב עם עצמי לרגע ואז באה המציאות וטפחה על פני. ועוד וואחד טפיחה.
אני באמת רוצה ללמוד לחיות בשלום עם עצמי ותוהה אם זה אפשרי...

אי שקט

טוב, אז הסופ"ש עבר ברוגע יחסי. הייתי עם בן זוגי וזה תמיד עושה לי טוב. ישנתי קצת, ניקיתי את הבית והיה לי שקט.
אבל מה? שוב לא קמתי הבוקר בזמן לעבודה ויצא שהגעתי נורא מאוחר יחסית ואני מפחדת שלמרות שאני נשארת את כמות השעות שאני צריכה, שזה נראה לא טוב. אני אשאל את הבוסית שלי יותר מאוחר.
בכלל יותר חכם שאני אגיע מוקדם, כי זה גם נראה יותר טוב וגם יש לי איזה שעתיים בשקט עד שכולם מגיעים ואז אני יכולה לשבת ולעשות מה שאני רוצה.
אז מהרגע שהגעתי אני לא עושה הרבה וישר מתחילה להשתלט עלי תחושת הריקנות וגם חוסר שקט שכזה, כי זה ישר שם אותי במקום שבו אני מרגישה לא בטוחה שישאירו אותי בעבודה הזאת, כי כביכול אני לא עושה כלום. העניין הוא, שאם אני מנסה להסתכל על זה בצורה אובייקטיבית, אני חושבת שאני פחות או יותר עושה כמו האחרים, רק שאולי אני יותר שקטה לגבי זה או שסתם, זאת תחושה אישית שלי. אין לדעת.
אבל מעצבן אותי שהריקנות חזרה.
התקשרתי לרמב"ם בבוקר והם לא ענו, השארתי הודעה, מקווה שיחזרו אלי כבר, אני רוצה להתחיל שם טיפול ואני דחוף צריכה לראות פסיכיאטרית.

חדשות מרעישות

דיברתי עכשיו עם המרפאה להפרעות אכילה ברמב"ם. אני אוזמן לאבחון ובמידה ואתקבל- סופסוף יטפלו בבעיה שלי כמו שצריך, בליווי של פסיכיאטרית ואנשים שמתמחים בדיוק בזה. אני ממש מרגישה שהנה יש לי נקודת אור בקצה המנהרה ומתמלאת תקווה. אני יודעת שגם אם אטופל שם- זה יהיה תהליך ארוך ומייגע, אבל אני מלאת תקווה, כי אני מרגישה שזה הצ'אנס האחרון שיש לי. מקווה שאתחיל טיפול שם.

יותר טוב :)

ישנתי יחסית טוב הלילה, אז קמתי עם כוחות מחודשים. רק מוכיח את הטענה שלי שכל תחושת הטירוף הזאת שאופפת אותי לאחרונה נובעת בעיקר מחוסר שינה, חוסר הפוגה וחוסר שקט.
השאלה מה בא קודם, הביצה או התרנגולת...

עייפות

עייפתי מכל מלחמות ההתשה האלו עם עצמי. רוצה תרופת פלא, כדור קסמים שאקח ויעביר את הכל. בעיקר את העליות והירידות האלה, את רכבת ההרים הרגשית הזאת, את הטירוף הזה שמוציא אותי מאיזון ושליטה.

קצת יותר טוב

טוב, הכותרת די מדברת בעד עצמה.
אחרי כעס, זעם, תסכול, --> עצב --> אפאטיות
עברתי ל מצב די בסדר. על גבול האופטימי.
מרגישה די פסיכית, אבל בהתאם למצבי הנוכחי, זה לא מזיז לי הרבה, אני בעיקר מחוייכת. נהדר ממש...

איכס

טוב, אז היום יום רביעי ועדיין רע לי.
כבר כמה ימים טובים שאני הולכת לישון בהרגשה של גועל מהעולם המסריח הזה וקמה עם אותה הרגשה בדיוק. חלק מזה כנראה נובע מזה שאני לא ישנה כמו שצריך ורק חולמת על רציחות ועניניים ביזאריים כאלה ואחרים. אני קמה בלי שאני ארגיש שהיתה לי מנוחה נפשית ומנטאלית, אז אני עדיין שחוקה ועייפה מהיום הקודם, שגם בו זה היה. כל הימים מתערבבים לי ואני מרגישה שאם לא אקח הפסקה מהכל בקרוב- אאבד את שפיותי.
אני מרגישה שאני רוצה לבכות, לשחרר הכל, להוציא את כל הרעל הזה שמפעפע בי מבפנים, אבל לא מצליחה. אין לי שקט בשום מקום.
אולי בעבודה יש לי קצת שקט, כי אני פשוט מתנתקת מהכל, יושבת לי עם המוסיקה מול המחשב ומסננת את כל העולם ממני. גם בעבודה, מאחר וזה לא חברים או משפחה, אז אם אני מתרחקת- אין מי שירדוף אחרי, יציק לי, ינסה לדובב אותי ולהעיק עלי. אני מתרחקת- יש לי שקט. פשוט, אה? אולי בגלל זה כל כך קל לי להיות המון שעות ביום בעבודה לאחרונה.
אני מרגישה שכל שמחת החיים שלי נעלמת לה לאט לאט, אני מרגישה שהעיניים שלי כבויות. אני כולי כבוייה.
רק מרגישה זעם וכעס בפנים, לא יודעת איך להוציא אותם.
למען האמת, כשאני כותבת זה קצת מרגיע אותי. בשביל זה פתחתי את הבלוג הזה אני מניחה.
אבל כשהכעס הולך- נשאר כאב. אני אפילו לא לגמרי יודעת על מה.
אולי על הבזובוז הזה של החיים שלי, כל כך הרבה שנים של שנאה עצמית, של בחילה נפשית מעצמי. זה עצוב.
אני שונאת להסתכל במראה ולראות רק שומנים.
הגעתי למסקנה שלאחרונה אני מתביישת להסתובב ברחוב. בעבודה. במה שזה לא יהיה. רק רוצה להתחפר במיטה שלי, איפה שאף אחד לא רואה אותי ולאכול פיצה עד כלות.
אני צריכה מקום שקט, מקלט מכל האיכס הזה שאופף אותי. אבל מאחר והאיכס הזה בא מבפנים, אין לי מאיפה להסתתר ממנו.
אחרי שכתבתי כאן קצת, אני מרגישה מרוקנת יותר, נטולת כעס. יש רק עייפות ולאות. ועצב.

Welcome

טוב, אז זו לי פעם ראשונה שאני כותבת בלוג ואני לגמרי לא מצפה שמישהו יקרא אותו. אני כותבת אותו יותר בשביל עצמי, כדי להתמודד עם המחשבות שלי, עם הקשיים שלי, עם השנאה העצמית שמטפטפת ממני.
אז אני M ואני שמנה. פרה. ענקית. היפופוטם.
אני יודעת שיש יותר גדולות ממני, אבל זה לא מעניין אותי ובטח ובטח לא אסתטי בעיני.
אני לא אוהבת את הגוף שלי, לא את עצמי ולא את המראה שלי.
תמיד הייתי בחורה שמנמנונת, עגלגלה, או כל מילה אחרת שמתארת משמנים, אבל לאחרונה, אחרי שקניתי משקל וסופסוף עליתי עליו, גיליתי שהמשקל שלי עומד על 96 ק"ג. מאז זה עלה ל- 96.3. הזעזוע של לראות את המספר הזה, כל כך קרוב ל- 100, הוא נוראי. הוא מבחיל והוא מפחיד.
אני לא מסוגלת או לא רוצה לעשות דיאטות. אני אוהבת פיצות, פסטות ואוכל שמן. הלוואי והיתה תרופת פלאים שהייתי יכולה לקחת ולהיות רזה (או לפחות רזה יותר) למרות האוכל שאני אוכלת.
רע לי עם עצמי.
רע לי כששואלים אותי אם אני בהריון, או כששום דבר לא עולה עלי, או כשאני מתיישבת והצמיג של הכרס שלי נשפך לי מעל המכנסיים.
רע לי שיש לי קוצר נשימה והכי רע לי- כשחם לי כל הזמן, כי יש לי כזאת "שכבת בידוד". שונאת את הקיץ, לא מתה גם על החורף, כי הוא לא מספיק קר.
לאחרונה גם הצטרף כאב גב לכל הכיף הזה.
בא לי להקיא מעצמי.